דרך חברון הינו אחד העורקים העיקריים המובילים לירושלים וממנה והיא בעלת שלושה נתיבים לכל כוון המתירים זרימה מתמדת של רכב מנועי.

הכוונה ביצירת הגשר היתה להוביל את הילדים הגרים בסביבה אל המעבר המוביל אל הנקודה הקרובה ביותר לביה"ס שמעברו השני (המזרחי) של הדרך. משום כך העלייה אל הגשר בצד המערבי והירידה בצד המזרחי מתבצעת באותה נקודה שממנה משתרע הגשר החוצה את הדרך וזאת באמצעות רמפה לוליינית (אם הרמפה לעלייה לגשר הייתה לינארית ורחוקה מביה"ס ולא לוליינית כפי שהיא עתה, הייתה סכנה שהילדים ינסו לחצות את הדרך בלי לעלות על הגשר).

לגשר אין כל תמיכה במרכז הדרך, בהתאם לדרישת משרד התחבורה. התמיכות הן משני עברי הדרך, כל תמיכה מורכבת מארבעה עמודונים כשהגשר בתחילת העלייה עובר בין העמודונים מצפון לדרום, ובהגיעו באמצעות הלוליין לגובהו המירבי הוא חוצה את העמודונים ממזרח למערב וממשיך לעבר הגשר החוצה והמשמש כמשקל שכנגד ללוליין, ומאפשר ללוליין שלא להיתמך ע"י עמודים כלשהם.

גובה הגבריט (תחתית הגשר) נקבע בידי העיריה. לימים הסתבר שהעירייה טעתה ולא הביאה בחשבון מעבר של משאיות הנושאות ציוד הנדסי כבד וכך אירע שאחת המשאיות שעליה טנק מרכבה, שפשפה את קורת הגשר התחתונה.

העיריה נאלצה לשנות את זווית העלייה לגשר החוצה והקונסטרוקטור תכנן מסבך פלדה הנשען על שני הסמכים הצדדיים שמחזיקים את הגשר בתלייה, הגשר אמנם מהוה עדיין משקל נגד ללוליין אבל לא יכול עוד להיות רצוף ללוליין. זאת בניגוד לתכנון המקורי.